והנה מגיע אברהם אבינו, ראש וראשון לעמנו ישראל.
ראשית הבחירה בו מוצגת בכתוב כבחירה בארץ מסויימת אליה הוא נשלח ולו ולזרעו היא מובטחת. הליכתו אחר ה' מתבטאת בציות לצו העליה לארץ המובטחת. הרי לנו ציונות "נטו".
חז"ל כמובן אינם מסתפקים בזאת אלא מספרים כיצד בחר אברהם מדעתו להאמין בה' אל עולם, תוך ניתוץ האלילים, כלומר, ניתוץ האמונות והמוסכמות של העולם אשר סביבו. איש אמיץ שוחה נגד הזרם. אברהם ה"עברי", כל העולם כולו מעבר אחד והוא מהעבר האחר. הבטחת הזרע והבטחת הארץ אינן שרירותיות אלא שכר ראוי על "והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה" (בראשית ט"ו).
יש אומרים שכתבי הקודש שלנו היהודים מכילים בכוונה סיפורי אמונה מורכבת, ודווקא ספרים שעניינם אמונה פשוטה בלי סיבוכים נשארו מחוץ לתנ"ך, כי הם לא עוזרים לנו מספיק להתמודד עם נוכחות ה' בחיינו.
למרות הבטחת הארץ כולה לזרעו, מקבל אברהם מספר החלטות על דעת עצמו, ללא שום הוראות מלמעלה, כתגובה למציאות בשטח. היום קוראים לזה, "מנהיגות". למשל, הוא יורד למצרים בזמן רעב כבד בארץ. למשל, הוא מחלק את הארץ בינו לבין אחיינו לוט כאשר מתברר ששני המחנות לא מסתדרים טוב ביחד. למשל, הוא נוסע בארץ ובונה מזבחות בכל מקום, אבל רק מקום אחד הוא רוכש בכסף מלא, מקום קבורה לאשתו שרה. הוא שומע מפי ה' כי זרעו יהיה לעבדים בארץ אחרת, ויחזור לארץ המובטחת לו רק בעתיד, כאשר יחליט ה' כי הסתיימה תקופתם של יושבי הארץ הנוכחיים. "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת זרעו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית י"ט).
דרך ה' אם כן אינה מתבטאת בהתעקשות על מימוש מיידי של הבטחה אלוקית, כי אם בהתנהלות של צדקה ומשפט בתוך מציאות מורכבת בשטח. הלואי ונעמוד בניסיון כמו אברהם אבינו.
לאה שקדיאל
